האתגר להורים לילדים עם הפרעת קשב ולקויות למידה


הורות לילדים עם הפרעת קשב וריכוז מערערת את תחושת הביטחון של ההורים בדרכם. הם מתלבטים לגבי הפרשנות הנכונה שיש לתת לדרכי ההתנהלות של הילדים, למרות תוצאות האבחון והדרכת ההורים. הילד לא מכין שיעורים? ההורים אינם בטוחים אם זה נובע מהקשיים או מעצלנות גרידא. אי הידיעה מקשה על ההורים להחליט על דרכי תגובה וגורמת להם לא להיות עקביים. או הוודאות מלווה אותם גם כאשר הם מחליטים להיעזר במאמן משפחתי המדריך אותם להציב מטרות. אלא שהצבת מטרות במשפחה עם ילדים לקויי למידה אינה פשוטה משתי סיבות: 1. היעדר בהירות באשר לסדרי העדיפויות וסדר חשיבות המטרות מה שמשפיע על יצירת המחוייבות להן. 2. חוסר הוודאות מצריך בחינה מתמדת של המטרות והרלווטיות שלהן וריקוד מתמיד ביניהן מה שמבטיח כי אף אחת לא מושגת במלואה. אלא, שבלעדי מטרה, לא תהייה מכוונות ולא תהיה פעולה. כאשר בוחרים מטרה, מכינים תכנית פעולה ועושים משהו, ואז נפתח סיכוי להשפיע. אמחיש את הבעייתיות בדוגמה אישית: לפני ארבע שני טלפנה אלי יועצת התיכון בו למד בני וסיפרה לי שהוא בחר שלא להשתמש באפשרות להיבחן בע'פ בבחינות הבגרות, למרות המלצות האבחון הדידקטי. "מה דעתך?" היא שאלה. "האמת, אף אחד לא יכול להחליט בשבילו" עניתי לה "ובהכרותי אותו, זו החלטה מאד נבונה." "יש הורים שכועסים כאשר אני לא מעדכנת אותם" היא המשיכה ואני עניתי בשמחה "איני יודעת מה עם ילדים אחרים, על שיקול דעתו של בני אני סומכת". בגאוה לא מוסתרת סיפרתי על כך לבני. גאווה שנבעה מכך שחיזוק יכולת קבלת ההחלטות של בני היא המטרה ששמתי לעצמי בתקופה האחרונה. בתכנית שהכנתי רשמתי לעצמי לומר לו כאשר ההחלטות שלו נכונות בעיניו, להשתדל לקבל חלק מהחלטותיו גם כשאיני מסכימה להן, וגם לדאוג שהסביבה תדע שאני סומכת עליו. השיחה עם היועצת תאמה את מטרתי וכל התכניות שחשבתי עליהן באו לידי ביטוי באותה השיחה. הורים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז, מגיעים אלי לאימון, גם אחרי שהללו סיימו את שירותם הצבאי ואפילו לאחר הטיול הגדול שאחריו. הרבה מהם מתלוננים על התלות שאותם ילדים פתחו ועל הקושי הגדול שלהם להגיע לחיים עצמאיים ובוגרים. כהורים, אנחנו רוצים להכין את ילדינו לעולם. שאיפתנו היא שיגדלו להיות אנשים עצמאים, העומדים על רגליהם. הדרך להכין את ילדינו להיות בוגרים, היא להרחיב את אפשרויות הבחירה וגם לעודד את יכולתם לבחור בתוך המרחב שנוצר. שלושה ימים לאחר השיחה עם היועצת, בני ביקש אישור לצאת מבית הספר באמצע היום. "מה קרה?" "סתם, הפסקתי ללמוד פיסיקה, אז יש לי שעתיים חפשיות" מאותו הרגע המטרנו עליו, בעלי ואני, מליון שאלות. "למה הפסקת?" "מי החליט?" "למה לא שיתפת אותנו בהחלטה?" ועוד ועוד. בני לא ענה על אף אחת מהשאלות, הוא רק הסתכל לי בעיניים ושאל : "זו לא את שאמרת ליועצת שאת סומכת על קבלת ההחלטות שלי?" המראה שהציב לי בני, לא היתה קלה. האמנם אין הלימה בין מה שהחלטתי למה שבאמת חשבתי? לאחר שנתתי לו את האישור בדקתי עם עצמי מה הסיט אותי מהמטרה. האם זה משום שהוא לא שיתף אותי בהחלטה? - התשובה שנתתי לעצמי היתה: "כן, קצת". גם לי, כמו להורים אחרים קשה לוותר על הצורך בשליטה. האם זה משום שבני ויתר על מקצוע הפיסיקה? - גם פה התשובה שנתתי לעצמי היתה: "כן, קצת" שהרי המקצועות הריאליים קלים לו יותר, שם הלקויות שלו לא באות לידי ביטוי. אולי הוא מפספס הזדמנות להצלחה? לאחר חשיבה נוספת, הבנתי שמה שהסיט אותי מהמטרה היה משהו עמוק יותר. באמצע שנת הלימודים בני עבר מכתה עיונית רגילה לכתה רב תחומית המיועדת לתמידים מצטיינים. במעבר, הוא נדרש להשלים את מה שהפסיד במקצוע הפיסיקה, שכלל לא נלמד בכתה הקודמת. להערכתי כאשר בני ראה את החומר הרב שהוא צריך להשלים במקצוע הפיסיקה, וויתר על המאמץ מראש. דפוס התנהגות, המוותר מראש על התמודדות עם חומר רב, מאפיינת ילדים לקויי למידה. המאמץ הרב הנדרש מהם לביצוע משימות גורם להם, לעיתים, להתייאש ולא להתחיל במשימות. כדי שלא לקבע דפוס התנהגות זה, כדאי שנעזור להם לזהות את נקודות התורפה הללו ונעזור להם לחלק את החומר הרב לנושאים קטנים. חשוב שידעו כי בעזרת תכנון אסטרטגי נכון, יוכלו גם הם להתמודד עם כמות גדולה של חומר. ההתלבטות שלי היתה להחליט מה חשוב יותר: לחזק את יכולת ההחלטה של בני או לעזור בהתמודדות עם הויתור מראש? איזו מהן מטרה חשובה יותר? התלבטות שאין לי עליה תשובה חד משמעית עד היום. הורים לידים עם הפרעת קשב, המגיעים אלי לאימון, עסוקים בקונפליקט תמידי. לעולם אינם יודעים אם המטרה שהתמדקו בה נכונה או דחופה יותר מהאחרות. גם אחרי שבחרו במטרה כלשהי ובנו תכנית עבודה מכוונת אליה, הם אינם יודעים מה תהייה מידת ההשפעה של התכנית על תפקוד הילדים ואם בכלל תביא לתוצאות. בתהליך האימון הם בוחנים את המטרות בקביעות, בודקים את הרלוונטיות שלהן ומשנים אותן בהתאם לכך. הדרך להתמודד עם האתגרים היא לראות במטרה כלי להתקדמות ולא מושא להשגה. על פי המודל שפיתחתי קביעת המטרה היא אמצעי מלאכותי להשגת שינוי לא מוגדר באופן מוחלט. אימון הורים להורים לילדים עם הפרעת קשב הוא אימון לניהול התמודדות בתנאים של חוסר וודאות. ניהול כזה, הנתון לשינויים תכופים, דורש גמישות והחכמה היא לא לעצור ולהיות בתנועה מתמדת. עצם הצבת מטרות והתנהלות על פי תכנית ממוקדת בהן, יוצרת שינוי התנהגותי. אם השינוי מלווה שיתוף פעולה מלא בין ההורים לצוות החינוכי ואם הילד מרגיש שותף לה, הילד מתקדם ביחס לעצמו בצעדים גדלים והולכים.

Recent Posts
Archive
Follow Us
  • Facebook Basic Square

ציפי קוברינסקי - פתרונות אסטרטגיים להפרעת קשב / טל׳: 0545-333180 /zipi.kobrinski@gmail.com